כשהמסך פוגש מסורת: פורושיקי בעולם של סטוריז וגלילה

קיפול ועטיפה של בד, עבודת ידיים עדינה וסרטון אחד שמושך אלפי עיניים. כך פורושיקי הופך לעוגן של יופי ושקט בעידן מהיר ודיגיטלי. 

בין אינספור לחיצות, התראות וגלילה אין־סופית, נדמה שהעולם הדיגיטלי מתנהל במהירות מסחררת. המידע זורם, הקשרים מתחלפים, והכל עטוף בפיקסלים. בתוך המרחב הזה פורושיקי, בד יפני מסורתי שנקשר סביב חפצים, מבקש לעצור רגע, לנשום, ולהציע סוג אחר של עטיפה ופעולת ידיים ולא רק הבהונות עובדות בו. 

פורושיקי בעידן של סטוריז וגלילה אינסופית (Furochicit)

הפורושיקי אינו רק אובייקט; הוא פעולה. הוא טקס יומיומי של מחשבה, של אסתטיקה ושל נוכחות. כל קיפול, כל קשר, כל בחירה של בד וצבע הופכים את המתנה או החפץ הנעטף לאמירה אישית. דווקא בעידן שבו אפשר לשלוח הודעה תוך שניות, פורושיקי מזכיר לנו שלפעמים הדרך חשובה לא פחות מהיעד. אולי זו הסיבה שכשהתחלתי להעלות יותר ויותר סרטונים של עטיפות פורושיקי לרשתות החברתיות במיוחד בפרוץ המלחמה, כשהלב היה מוצף וכולנו חיפשנו נחמה זה פתאום נגע באנשים ובעיקר נשים. העוקבות החדשות זרמו, התגובות היו מרגשות, והבנתי שיש משהו בעטיפה הזו שלא רק עוטף חפץ אלא עוטף גם את הנפש.

זוהי תרפיה לעיניים. לרוח. לפעמים רק לראות את הבד נפרש, הקשרים נרקמים, הצורה מתהווה זה כמו נשימה עמוקה בתוך היום. פורושיקי, שמתוך מסורת יפנית עתיקה, הפך בעיניי לכלי של נוכחות ואסתטיקה עכשווית, מזכיר לנו לעצור רגע. ולי, כמי שמביאה אותו כהרצאה, כסדנה וכמובן לתוך מסכים זו שליחות קטנה, שקטה, שמחברת בין מהות לתוכן. 

ובכל זאת, נשאלת השאלה: האם יש מקום לפורושיקי בעולם וירטואלי?

התשובה, אולי מפתיעה, היא כן ואף יותר מתמיד. הפורושיקי מדבר את הערכים שאנשים רבים מחפשים היום: קיימות, הקשבה, יצירתיות, תיקון. הוא לא רק בד הוא שפה. וכמו כל שפה אפשר להחיות אותה גם במסכים, כל עוד שומרים על הרוח שבתוכה.

פורושיקי בעידן הדיגיטלי הוא לא נוסטלגיה הוא רלוונטי. הוא יכול להפוך לכלי ביטוי אישי, לאקט של חיבור בין תרבויות, לסמל של עשייה מודעת. הוא מחבר בין מסורת לטכנולוגיה, בין זיכרון לעתיד, בין מגע למסך. כי גם בעולם של מהירות, יש מקום לרגע שבו אנו עוצרים ועוטפים.